מתייחדים עם זיכרם של יהודי זגלמביה

זה הוא כבוד גדול להיות כאן היום, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, בטכס זיכרון זה ואני רוצה להודות לאברהם ומאירה ברגר על שהזמינו אותי לכאן.

מאז שקיבלתי את ההזמנה מכם, למדתי מעט על זגלמביה ואנשיה ועל התרבות היהודית התוססת  שחיה שם במשך מאות בשנים לפני מלחמת העולם השנייה.

במובנים מסויימים, סיפורם של יהודי זגלמביה מוכרים היטב. אלו סיפוריהם של אבותינו ממזרח אירופה, של הערים, של העיירות ושל השטיטלים בהם פרחה התרבות היהודית. חברי הקהילות האלו לעיתים חיו תחת מציאות פוליטית וכלכלית קשה אבל תמיד נשארו מאוחדים מתוך אהבת המשפחה, הלימוד, והתורה. רבים מהם חלמו, אפילו לפני המלחמה, על פלסטינה (ארץ ישראל). כמה מהם, ברי המזל, מצאו את דרכם לכאן.

התרגשתי מאוד, תוך קריאה על זגלמביה, ללמוד על רותק'ה לסקר, הנערה הצעירה מבנדז'ין(Ben-jin ) שנספתה באושויץ. אני בטוח כי רבים מכם מכירים כבר את סיפורה של רותק'ה. בהיותה רק בת 14 היא חיה חודשים ארוכים בכלא של גטו בנדז'ין ((Ben-jinלפני שהועברה לאושויץ וכנראה שנרצחה עם הגעתה לשם. ברשותכם, אני רוצה להקריא קטע קצר מיומנה של רותק'ה, שהיום הנו חלק מאוסף יד ושם.

19 בינואר, 1943

אני לא יכולה להאמין שכבר הגיע שנת 1943, ארבע שנים מאז החל הגהינום הזה. הימים חולפים במהירות; כל יום נראה בדיוק כמו זה שבא לפניו. כל יום הוא אותו שעמום קפוא ואכזרי. ישנה המולה רבה בעיר. רבים עוד מעט יעזבו ל"ארץ אבותינו," לפלסטינה. בין המאושרים גם סימה, בומק, ורן. אני לא יכולה להסביר את הרגשות שהשתלטו עלי כשנודע לי על כך. כנראה שזה היה שילוב של שמחה וקנאה. גם אנחנו חיים בתקווה לקבל את הניירות.  

אם תסלחו לי רציתי גם להוסיף משהו אישי: אני אב לשלוש בנות ואני לא יכול לדמיין אפילו את האימה של להיגרר לתוך הרוע מהסוג שלקח את חייה של רותק'ה, ואת חייהם של עשרות אלפי יהודי מחוז זגלמביה. האנדרטה היפה הזאת מכבדת לא רק את זכרם של כלל הקהילות היהודיות של זגלמביה, אבל גם את זכרם של אותם אנשים אשר שמותיהם חקוקים בקירות האלו.

כידוע לכם, הרבה ניצולים מחבל זגלמביה מצאו את דרכם בסופו של דבר לפלסטינה (ארץ ישראל), ולמקומות אחרים בעולם. אני מבין שחלק מהם היו מהחלוצים שהקימו את דגניה ב', עין השופט, מרחביה, תל יצחק, ומשמר השרון. אני גם מתכבד לציין עוד מישהו שנמצא כאן איתנו: דוד אוארבך מבנדז'ין (Ben-jin) אשר שרד חמישה מחנות ריכוז וברח מצעדת המוות. למרות הגלייה לקפריסין ומאסר בעתלית, מר. אוארבך, שאיבד את רוב משפחתו בשואה, הגיע לארץ המובטחת באפריל 1947 בגיל 22. הוא יפגוש את ברנקה הורוביץ – גם היא ניצולת שואה – וביחד הם יקימו את ביתם ואת משפחתם בישראל. אחד מנכדיהם כיום מהווה קשר ישיר לשגרירות – הנכד שלהם עוז ארלן, עובד בצוות האבטחה שלנו. עוד אחת מעמיתי מהשגרירות גם איתנו כאן היום – סבתה היגרה מבנדז'ין לארה"ב בתחילת המאה ה-20. אני בטוח שילדי זגלמביה הטביעו את חותמם על קהילותיהם, באשר הן.

היום, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אנו מתייחדים עם זיכרם של יהודי זגלמביה, יהי זכרם ברוך, והאסון האישי שלהם כחלק מהשואה של מלחמת העולם השנייה. לעולם לא עוד. לעולם לא עוד.

תודה.